לילה. שנינו שוכבים מתחת לשמיכה, נושמים נשימות רדודות ושקטות ככל האפשר. לא מזיזים שריר. אור קלוש בוקע מהפלאפון ומאיר בדיוק מספיק מפניה כדי שאוכל לראות שהיא רועדת קצת. אני מניח יד על פיה כדי שלא יהיה סיכוי שקול כלשהו יצא. רעד עובר בגופי. אני שומע רעש קל, על קצה גבול השמיעה- רשרוש של בד. גם אני מתחיל לרעוד. אי שם במרחק דלת שציריה לא שומנו זמן רב נפתחת. אני שוקל את הסיכויים להעיף מעלי את השמיכה, להשאיר אותה כפיתיון ולברוח. לפני שאני מחליט אני שומע קול גרירת רגליים ומבין שזה רק עניין של זמן. זיעה קרה נוטפת במורד הצוואר אל הגב, מקפיאה את עמוד השדרה. לפתע דלת חדר השינה נפרצת. רגליים מדשדשות פנימה ולחישה צרודה נשמעת: "א-בא….א-בא…."
אבא שלה ושלו 