בימי קדם, בעת בצורת קשה, או כאשר הגשם לא הפסיק לרדת והרס יבולים שלמים, העלו הקדמונים מנחה לאלים על מנת להפיס את רוחם. לכל עם היו מנהגים שונים, אך הקו המנחה היה שיש לבחור אדם מיוחד, ולהכשיר אותו להכנת המנחה. את המנחה- לא משנה אם היה זה צמח, חיה או אפילו אדם- גם כן היו מכינים בצורה מיוחדת על מנת שתישא חן בעיני האלים. בעת הקרבת המנחה הייתה תחושת ציפייה שאין לתאר- האם יקבלו האלים את המנחה או ידחו אותה? יחייכו או יזעיפו פנים?
אותה תחושה אני מקבל כשצריך להאכיל את תום. זה לא שהילדה לא אוכלת. מגיל חצי שנה היא טועמת עופות, אוכלת פסטה ודופקת סטייקים לפני השינה. איפה הבעיה אתם שואלים? היא אוכלת לפי מצבי רוח. היא יכולה לקום משנת לילה ולבקש צנונית, לדרוש עוגייה לפני שהולכים לישון, או לא לאכול כלום יום שלם. לכן כשצריך להכין לה ארוחת ערב יש תחושת ציפייה בבית. האם האל הקטן יזעף ויעיף את הצלחת מעל פניו, או ירחרח, יטעם ויחייך, והמבול יפסק והשמש תאיר את פנינו?
היא כבר יושבת על הכיסא, מקשקשת עם הכלב. אני במטבח, מאלתר את נשמתי. אני נושם עמוק מספר פעמים ומתחיל להכין את המנחה. יוצק שמן זית כתית בכמות נדיבה (מי ירצה לצאת קמצן עם האלים?)על יציקת הברזל ומניח אותה מעל אש התמיד עד שתתחמם. בינתיים אני מניף את המאכלת ומוריד אותה על ראשי המלפפון והעגבנייה. פורס אותם לפרוסות ומסדר בצורה מיסטית על הצלחת, סליחה, על המזבח. שתי ביצים נשברות ותוכן נשפך לקערה ומעורבב עם מיני תבלינים. אני מרים את הקערה השמימה ושופך את התוכן לשמן הרוחש. כעבור דקה מקפיץ והופך את התקרובת בתנועה אחת מהירה. חוסר שקט נשמע מכיוון פינת האוכל. הגיע הזמן.
בידיים רועדות אני נושא את המנחה ומגיש אותה.
"חביתה!"
הקטנה שלי צועקת, נועצת מזלג ודוחפת חתיכה לפה. אני יושב מולה ורואה אותה מתענגת על האוכל. המנחה התקבלה, המבול פסק, האלים מרוצים.
אבא שלה ושלו 
מחשבה אחת על “מנחה לאלים או: ילדה עם הרבה רצונות”