הפוסט הזה מוקדש לתום. נכון, בגדול כל הפוסטים פה מוקדשים לתום בצורה כזו או אחרת, אבל בפוסט הזה אני רוצה לפנות אליה באופן אישי. מתישהו את תגדלי, תלמדי לקרוא, ותרצי לקרוא את הבלוג של אבא. אז אל תכעסי. ואל תזרקי אותי לבית אבות. אבא אוהב אותך.
נפתח באקסיומה- בנות לא מפליצות, הן לוחשות מהטוסיק. בערך מהגיל בו הן מודעות לעצמן. לפני זה- הן בית חרושת לצחנה בדיוק כמו בנים. בתור אחד שגדל עם שלושה אחים, אף אחד לא הכין אותי להתמודדות הזו. להתמודד עם גזים של ילדים, נערים וגברים אני רגיל. היינו עושים מלחמות בתור ילדים, עשיתי צבא, אני עושה מילואים. בקיצור, קשה להפתיע אותי בתחום.
עד שתום נולדה.
חבילה קטנה של אושר, עיניים שאומרות הכל וגזים שיכולים להפיל דוב. כשהיא הייתה קטנה יותר, זה היה חלק מכל החבילה. בין האכלות לילה, בכי מהגזים, בכי מהשיניים, בכי כי היא עייפה, בכי כי היא רעבה, בכי כי….. וואלה, אני כבר לא יודע למה, הריח היה בעיה קטנטונת שלא שמנו לב אליה כלל. אבל ככל שהיא גדלה הבעיה הולכת ומתפשטת, תרתי משמע.
סצינה- ארוחת ערב משפחתית. אנחנו יושבים סביב השולחן, תום מכרסמת לחם תירס (כן, ההוא), אנחנו משוחחים על עניינים שברומו של עולם (מי קם אליה הלילה ומה הוא יקבל תמורת זה), ולפתע אני מרגיש ארומה חריפה, כזו שצורבת בעיניים. אוטומטית אני צועק על פאי- הוא ידוע בצחנה שלו, אבל משהו נראה לי חשוד. תום שקטה מדי. ומצחקקת. צחקוק של האיש הרע מסרטי ג'יימס בונד. רק חסר שהכיסא שלה יסתובב.
– "תום, הפלצת?"
– …גיחוך מרושע…
– "תום?"
– "לאלאלאלאלאלאלא !!!"
אבל היום היא עברה כל גבול. אנחנו ישבנו לנו באמבטיה, מסתבנים, מצחצחים שיניים, צועקים על הצפרדעים שלה ובאופן כללי נהנים מהחיים. היא קפצה עלי, אני נשפתי לה אוויר על הבטן, והיא כל כך נהנתה מהרעש, שהיא התכופפה, התאמצה ועשתה רעש משלה. נסיכה של אבא.
ונסיים בעוד אקסיומה- פלוצים זה כמו ילדים. אתה יכול לפרגן לאחרים, אבל אתה באמת אוהב רק את שלך.
אבא שלה ושלו 
אוהד אני מתפקעת מצחוק מהסיפורים על תום אתה גדול שמור את כל זה לעבודת שורשים