אני לא בן אדם אלים. להפך, אני אחד האנשים היותר רגועים שאני מכיר. תשאלו את כולם. לפעמים זה על סף האדישות. ז'תומרת, אני לא אדיש, אבל הרוגע שלי נתפס על ידי אנשים לפעמים כאדישות. לא הייתה מסגרת כלשהי, מבית הספר, דרך הצופים ועד לצבא שלא נאמרה לי מתישהו הביקורת (הבונה, מה זה בונה)- אתה צריך לצאת מהאדישות שלך. אפילו בסרוויסים הכי לחוצים, כשהמדפסת לא מפסיקה לירות בונים, מלצרים נכנסים ויוצאים מהמטבח עם דמעות בעיניים וכל מה שלא מחובר לרצפה מתעופף בחלל המטבח- אני רגוע. כמעט תמיד אני רגוע.
חוץ מכשאני מנסה להרדים את תום. ומישהו עושה רעש. והיא מתעוררת. ואז אני מבין כמה זה טוב שאין לי בבית רובה אוויר.
דמיינו לכם ערב רגיל. סיימנו להתקלח, תום כבר עייפה. הלבשתי אותה בבגדים נעימים, חיבקתי אותה, נישקתי אותה. אפילו שיר לילה טוב כבר שרנו. אני רואה איך העיניים שלה לאט לאט נעצמות, השינה מערסלת אותה בזרועותיה, ופתאום חבורת נערים עוברת ברחוב וצועקת. תום מרימה את הראש. גם אני מרים את הראש, לכיוון החלון. אני מכוון טוב טוב, מוודא שאין רוח צידית ונזכר שבעצם אין לי רובה אוויר.
שישי בצהריים. תום חזרה מהמשפחתון עם סיכה בשיער ופרח בכל יד. אנחנו משתוללים קצת בגן שעשועים, מוציאים ביחד את פאי לטיול (היא מתעקשת שרק היא תחזיק את הרצועה שלו. מזל שהוא שוקל פחות ממנה, אחרת הילדה הייתה נגררת לכל אורך הרחוב), ועולים עייפים אך מרוצים הביתה. הבית מוכן לקראת שבת, נקי ומריח טוב (אין על אשתי, כבר אמרתי?), ותום מוכנה לקראת שנת הצהריים שלה. הסיבה להתשה מקודם היא שלתום קשה יותר להירדם במשך היום מאשר בלילה, ולכן לא היה מאושר ממני כשברגע שהיא הניחה את הראש על המזרן היא נרדמה. זה כמעט אף פעם לא קורה. יצאתי בשקט מהחדר ותכננתי מה לעשות בשעתיים וקצת של השנ"צ של הילדה. פחחחח, ממש. קפצנו למיטה. לישון. לפתע, קריאה ברמקול: "יאללה קלמנטינה מיכל, הכל 10 שקל! יאללה אבוקדו". שנייה של שקט, ותום מתחילה ליילל. גם אני ייללתי. נשכבתי לידה וחשבתי שוב איזה מזל שאין לי רובה אוויר.
עוד ערב. מקלחת, הלבשה, שיר, נשיקה. אני ממש עייף. לוקח היום הרבה זמן להרדים אותה. כל פעם שאני מוריד ממנה את היד היא מרימה ראש. מתישהו אני כבר יוצא מהחדר וזהו. היא יוצאת אחרי. אני מחזיר אותה. היא שוב יוצאת. ועוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם. עד שבשלב כלשהו, נגמר למישהו מאיתנו הכח. אני לא זוכר אם אני קרסתי ליד המיטה שלה, או שהיא פשוט הפסיקה לנסות לצאת. אני מוכן להישבע שבשלב מסוים היא הכניסה אותי למיטה. כשחזרתי להכרה הבנתי שהיא נרדמה. שקט בבית. לילה טוב. עד ש….. בבניין ליד מישהו התחיל לקדוח. התחבאתי מתחת לשמיכה. קיוויתי שתום לא תתעורר, ואם כן, היא תראה אותי מתחת לשמיכה ותבין לבד שאני לא במצב להתמודד עם העולם עכשיו. אז קיוויתי. זה לא עזר. חזרתי עם תום למיטה, נכנסתי איתה פנימה וחיבקתי אותה, מקשיב לנשימות שלה ומדמיין איך אני הולך לבניין ממול, עולה במדרגות, דופק על הדלת וכשהשכן פותח, מסביר לו למה זה טוב שאין לי רובה אוויר בנימוס ובעדינות. עם מקל בייסבול.
אבא שלה ושלו 