"יש דובים גדולים ביער, ופחד מורגש"
לילה. שקט. כולם ישנים. פאי נוחר בסלון.
"ריקודים מול האש יש, ינשופים ונחש"
תום זזה בחוסר שקט מתוך שינה. אני מתעורר ושומע אותה מתהפכת לפה ולשם.
" יש מפלצת בתוך הנהר, רעבה וערה..
תום צורחת. אני קופץ מהמיטה ורץ אליה, מרים אותה ומחבק חזק חזק.
…אבל החדר חמים ונעים, ואת ישנה"
לוקח לה כמה שניות לקלוט שהיא בידיים שלי ולהפסיק לצעוק, אבל היא עדיין רועדת ומיללת, כמו חתלתול רטוב. אז אני שר לה.
"הבל פיך התמים שקט ורוגע, שום דבר לא מפחיד בך לא נוגע"
תוםתום נרגעת לאט לאט, היא מחבקת אותי בחזרה. אני ממשיך להמהם עד שהנשימות שלה נעשות כבדות יותר ומוריד אותה למיטה. היא מרימה את הראש ופוקדת: "אבא! שב! פה!". אז אני, אבא, יושב. שם.
"יש מלחמה באמצע אירופה, הימים שחורים. שיירה בורחת בלי בית מפני הרעים"
פאי נכנס לחדר. כנראה שהשירה שלי מוצאת חן בעיניו. אני לא מאשים אותו. אין כמו לשמוע קול בס שר שיר ערש באמצע הלילה תוך כדי שהוא מנסה לעלות שתי אוקטבות ובו זמנית ללחוש. אומרים לי שאני שר מצוין. כמובן שהפעמים היחידות שאני שר בהן למישהו חוץ מתום הן כשאני שיכור לגמרי, אז אני לא לגמרי בטוח בקשר לתגובות של אנשים לשירה שלי.
"יש חיידק משוגע שפוגע חסר הבחנה…
תום נרדמה. נדמה לי. אני לא במצב לקחת סיכונים פה. הדבר האחרון שאני צריך זה עוד פקודות.
…אבל החדר חמים ונעים, ואת ישנה"
אני יוצא מהחדר לאט לאט. מבט אחרון על המלאך שלי, עיניים עצומות, יד אחת בפה ויד שנייה מחבקת את פאי…. איך לעזאזל הוא עלה לשם, ויותר חשוב- איך אני מוציא אותו משם???
מכירים את הרגע הזה בסרטי אקשן כשהגיבור עומד מול פצצה, אגלי זיעה נוטפים ממצחו בעוד ידו נעה לאט וביציבות אל עבר החוט השחור? זו בדיוק הסיטואציה בה אני נמצא. אני מתקרב בזהירות למיטה, מתכופף בשקט (כל הקנקים מהגב והברכיים נשמעים לי כמו קולות נפץ), ובוחר בדרך הפעולה ההגיונית ביותר: אני בורח מהחדר.
"הבל פיך התמים שקט ורוגע, שום דבר לא מפחיד בך לא נוגע"
בך לא נוגע מילים ולחן: דן תורן
אבא שלה ושלו 