חיבוק של אבא

לילה. הכל שקט, כולם ישנים. אבא מתעורר, לא בטוח למה. אין רעש, אין בכי, אין צעקות. אבל למרות זאת, יש לו תחושה שמשהו לא בסדר. לפני שהוא נרדם הוא עוצר את הנשימה, מנסה לשמוע טוב יותר. כן, הוא שומע משהו. התייפחות, ממש על הגבול בין הנשמע ללא נשמע.

הוא עייף. עברו עליו כמה ימים קשים בעבודה, וגם הלילות האחרונים לא היו קלים והפיתוי לנסות לחזור לישון (או לפחות לתת מרפק לצד שמאל) הוא גדול, אבל הוא מוצא מהיכן שהוא כוחות ומגרד את עצמו מהמיטה, נעמד ומתחיל ללכת בשקט לאורך המסדרון. הוא נעצר ליד דלת החדר של בתו. כן, הוא לא טעה. הילדה הקטנה שלו בוכה, בשקט בשקט, לתוך הכרית שלה.

הוא פותח לאט את הדלת כדי לא להבהיל אותה. ניגש בשקט לילדה, מניח בעדינות יד על ראשה, מלטף את שיערה הרך. היא מסתובבת אליו, פניה רטובות. ״אבא״, היא אומרת בקול קטן, ומושיטה אליו את ידיה. הוא מרים אותה בעדינות אליו והיא נצמדת אליו בכח, מחבקת אותו חזק חזק. הוא משיב לה חיבוק, עוטף אותה, שומר עליה, מבטיח לה בחיבוק שלו שלא משנה מה יהיה- הוא פה, והוא לא הולך.

תמיד כשהוא מחבק אותה, הוא נותן לה לקבוע את משך ועצמת החיבוק. כמה זמן שהיא צריכה הוא יתן לה. הוא מלטף אותה, מרגיע אותה. לא משנה בת כמה היא- ברגע הזה של החיבוק היא שוב התינוקת שלו, וזה החיבוק הראשון שלהם. כל עוד החיבוק הזה נמשך, שום דבר לא יכול לפגוע בה.

לאט לאט היא נרגעת, הרעידות נרגעות, הבכי פסק. אבל היא עדיין מחבקת. ילדה של אבא. אבא מחבק בחזרה, מהמהם בקול עמוק, מנסה למשוך את הרגע הזה כמה שיותר, הפנים שלו עדיין קצת רטובות מהדמעות שלה (טוב, אולי גם קצת משלו). עוד מעט היא כבר תירגע לגמרי, תתנמנם ותירדם. מחר בבוקר יהיה יום חדש. היא תקום, תשתולל ותצחק. היא לא תזכור את הפחד והבכי. היא תזכור רק את החיבוק של אבא.

אני חושב שלחבק את תום גורם לי להרגיש מה זה להיות אבא. זה צורך בסיסי, וזה נותן כל כך הרבה. יש ילדים שלא זוכים לזה. יש ילדים שנולדים וננטשים ואין מי שייתן להם את החיבוק הזה. ויש אנשים שמגיעים אליהם ונותנים מעצמם כל כך מעט וכל כך הרבה בו זמנית. תנו חיבוק ותעזרו להאגיס לתרום כסף לעמותה כל כך חשובה.