יש לי וידוי- מהרגע שהיא נולדה, תום מכורה. זה לא משהו שהיא נולדה איתו, אנחנו גרמנו לה להתמכר.היא לא יכלה לדמיין את החיים שלה ללא ההתמכרות. גם אנחנו לא. עד שהגיע הזמן. החלטנו שאנחנו לא יכולים לחיות ככה יותר. מגיע לה לחיות כמו שצריך, ללא ההתמכרות הזו. אז הכנסנו אותה למוסד גמילה.
למה כשמדברים על חיתולים מדברים על לגמול את הילד? הרי מי שמכור לחיתולים אלו אנחנו, ההורים. הרבה יותר קל לשים על הילד חיתול ולבדוק אותו פעם בכמה שעות או כשהחיתול מסריח (מה שבא קודם) מאשר לדאוג שיהיה עצמאי, יגיד או יראה לנו שהוא צריך לעשות פיפי או קקי ואנחנו נצטרך להביא מהר את הסיר, ולהוריד מהר מכנסיים ותחתונים, ולנגב, ולזרוק לאסלה, שלא לדבר על פיספוסים. זה בכלל מבאס- במקרה הטוב צריך לנקות את הרצפה ואת התחתונים, במקרה הרע- את התחתונים והנעליים והמכנסיים והחולצה והגרביים והריפוד של האוטו. אה, וגם את הילד. ואז עוד להגיד לו "לא נורא, זה בסדר" כשתכל'ס אנחנו מתים לזרוק עליו את החיתול עוד פעם לפחות עד שילך לבית ספר. אז אנחנו מתמכרים לחיתולים. גם אנחנו נפלנו. הזרקנו האגי'ס, הסנפנו פמפר'ס, במקרים קשים של יובש אפילו שנוררנו מחברים קצה של טיטולים, רק בשביל שיהיה משהו לעשן. שמעתי על אנשים שאפילו מחזרו חיתולים כשלא היה להם שום דבר.
היינו מאושרים. חיינו עם משקפי החיתולים שלנו והיינו מאושרים. אתה לא רואה את הבור אליו אתה נכנס כשאתה בפנים. רק כשאתה מנסה לטפס החוצה אתה מבין כמה הדרך קשה וארוכה.
עד שיום אחד זה כבר לא הספיק. קמנו, הזרקנו איזה חיתול, האמת שבשלב הזה כבר הבנו שהמותג לא משנה ועדיף לבחור בחיתול שפשוט יעשה את העבודה ויעלה פחות, כמו נגיד מהמותג של שופרסל, אבל משהו השתנה. התחלנו לחשוב על העתיד. ככה אנחנו רוצים לגדל את הבת שלנו? מכורה לחיתולים? ההכרה הכתה בנו. לא חשבנו שהמצב כל כך גרוע, אבל הצצה לעבר תום גילתה לנו את האמת- הילדה מכורה. אנחנו מכורים. מה לעשות??
אז ניסינו את הדברים הרגילים. כמו כל סיטקום אמריקאי ניסינו intervention. כתבנו "התערבות" באדום זועק על שלט גדול ותלינו בסלון, הושבנו את תום והסברנו לה כמה חיתולים מזיקים לבריאות, ופוגמים בזיכרון לטווח קצר, ושהם בכלל יכולים להוביל להתמכרויות הרבה יותר גרועות, כמו לאכול נזלת. תום הסתכלה עלינו וצעקה "אבא, סוס!". ניסינו להסביר לה שזו לא תשובה רלוונטית, ושהיא לא תצליח להתחמק משיחה רצינית על הנושא, אבל איכשהו מצאתי את עצמי סוחב אותה על הגב ועושה קולות של סוס. סוס אמק.
השלב הבא היה להסתיר ממנה את המלאי שלה. רעיון גרוע.
גם הרעיון של להחליף את החיתולים בתחתוני ברזל (אני עדיין לא סגור על זה שהרעיון היה כל כך רע, צריך לבדוק מחדש לקראת גיל העשרה) נפסל. היינו עובדי עצות. אז החלטנו לגמול אותה cold turkey.
ניצלנו את חופש הפסח המתקרב והתארגנו לשהייה ממושכת איתה. כרמית לקחה חופש ואמא שלה הגיעה לתמוך. אני כמובן, תמכתי בשתיהן מרחוק. ואז אמרנו לתום שמהיום אין יותר חיתולים. היא ילדה גדולה, ואם יש לה פיפי או קקי, היא צריכה להגיד לנו ונעזור לה להתיישב על הסיר. וזהו. הילדה המדהימה שלי הבינה. זה לא שאין תקלות מדי פעם. לפעמים היא טיפה יותר מדי מרוכזת במשחק (ואז צריך להזכיר לה), לפעמים היא מרגישה כשהפיפי ממש מתחיל לצאת, אבל הכי חשוב זה לתמוך בה כל הזמן, לומר לה כמה שאנחנו גאים בה ואוהבים אותה, ולדעתי החלק הכי חשוב הוא שמאז שהתחלנו את הגמילה, לא הסתכלנו לאחור, לא התפתינו לאיזה כמה שעות גנובות עם חיתול, ולא החלפנו את ההתמכרות הישנה בהתמכרות חדשה.
אני אוהד, גמול מחיתולים כבר חודש ויומיים.
© Budda | Dreamstime Stock Photos & Stock Free Images
אבא שלה ושלו 
ענק!
הרגת אותי עם הסוס אמק!
תכלס אנו ההורים מכורים לחיתול. כשאנחנו מוכנים לזה יש לגמול את הילד.