אבאל'ה שניים

רשומה רגילה

החשש הכי גדול שלי מלהביא עוד ילד היה, כמובן, מה אם הוא לא יהיה יפה? לא שאני דוגמן או משהו (וזה לדעתי אחד הפספוסים של התעשייה, אבל הי, זה פספוס שלהם), אבל איכשהו הילדה הגדולה יצאה יפה. נכון, כל הורה בטוח שהילדים שלו יפים, אבל אצלי זה לא רק סובייקטיבי. יש אפילו תמונות למי שלא מאמין.

החשש השני היה איך יהיה מקום בלב לעוד ילד. הרי להיות אבא של תום תפס לי כל מילימטר פנוי בלב (וכל שנייה בלילה, או בסופ"ש, או בכלל). כשתום נולדה, כל שאר הדברים נדחקו הצידה, כולל עבודה, משפחה, פאי הכלב שלא ידע מה הולך לעבור עליו במהלך השנים הבאות ואני בטוח שאם היה יודע היה בורח מהבית בסימן הראשון להריון…

בכל מקרה, כשאשתי החלטנו שאנחנו רוצים עוד ילד, נתפסתי לפאניקה. אולי פאניקה זו מילה גדולה מדי. בואו נלך על היסטריה קלה. התגובה הראשונה שלי הייתה: "למה? כבר יש לנו מקור אחד של גאווה. ויופי. ואור. ולילות חסרי שינה. ומחלות מהגן. והתעללות בכלב."

התגובה השנייה שלי הייתה: "איך?" ופה קיבלתי הסבר שהניח את דעתי.

התגובה השלישית הייתה:" נו טוב, אם אין ברירה…" (אורי, אם אתה קורא את זה, תזכור שאבא סתם ניסה להיות מצחיק. אני תמיד רציתי אותך, זאת אמא שהייתה צריכה לעבור שכנוע {כרמית, אם את קוראת את זה, תזכרי ש… אמממ…. זה החוש הומור שלי ואת התחתנת איתי, אז זו בעצם בעיה שלך}).

אז הלכנו על זה. למרות כל החששות, התלונות, החודש ה"קשה" שעברנו בנסיונות להביא אותו לעולם (אורי ותום, אם אתם קוראים את זה, אבא מצטער על התיאורים הגרפיים). והצלחנו. נכנסנו להריון. אוקיי, אוקיי, כרמית נכנסה להריון. עכשיו אני, בתור מישהו שכבר היה בהריון (טוב, בסדר, היה נשוי למישהי שהייתה בהריון) חשבתי שזה כבר קטן עלי. יאללה, מעבירים תשעה חודשים של הורמונים, תלונות והרבה סקס (אורי ותום, בשלב הזה זו כבר לגמרי אשמתכם שאתם ממשיכים לקרוא) ונולד ילד. ביג דיל. אז חשבתי.

איך לומר, זה לא בדיוק היה ככה. אחד הדברים שהמוח האנושי עושה הכי טוב הוא לשכוח את החלקים הרעים ולזכור רק את הטובים. אני לא אפרט בדיוק מה היה (גם ככה כבר גרמתי טראומה לשני הילדים שלי), אבל זה לא היה קל כמו שחשבתי. יש המון בדיקות, בחילות, הרגשה כללית לא טובה, הורמונים. אה, ויש שם גם ילד בבטן, כמעט שכחתי מזה. בהריון הראשון התרגשתי מכל בדיקה, כל סקירה, כל תזוזה שלה. בהריון השני, לא נעים להודות, קצת פחות. אולי זה כי כבר עשיתי את זה, אולי זה כי כל פעם שניסיתי להתרכז עם הבטן קפצה עלי ילדה והפריעה לי, אני לא יודע. זה קצת הפחיד אותי, קצת גרם לי לחשוב שאולי יש משהו במחשבה הראשונית שלי, שאולי אין מקום בלב לעוד אחד.

ואז הוא הגיע. איך בדיוק זה כבר סיפור בפני עצמו שאני מבטיח שאספר פעם, אבל העיקר הוא שהוא הגיע. ואז גיליתי משהו על עצמי. אתה לא מחלק את המקום בלב שלך לשניים, המקום מכפיל את עצמו. מבחינתי, אני לא רק אבא שלהם, אני אבא שלה, ואבא שלו.

נ.ב. אני פותח קרן לטיפול פסיכולוגי לילדים שלי לאחרי שיקראו את הפוסט. כל תרומה תתקבל בברכה

אבאל'ה שניים

אבאל'ה שניים

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “אבאל'ה שניים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s