"הממממ" חשבתי לעצמי "הוא מאחר". רוקנתי את הכוס, מעווה את פני תוך כדי בליעה. כנראה שהרופא צדק כשאמר שלא כדאי לשתות עד שהחתכים יחלימו. מצד שני, מה הוא מבין? בהיתי בתחתית הכוס, תוהה אם הלכלוך נמצא בתוכה או מתחתיה ומבין שאני לא באמת רוצה לדעת את התשובה כששמעתי את הכסא משמאלי נמשך לאחור וגוף כבד מתיישב עליו. לפי החריקות של המסמרים אני מעריך שהוא שוקל בסביבות ה140 ק"ג. הוא מתנשף, ואני שומע טיפות כבדות זולגות משולי המעיל שלו. שני הסימנים האלו מראים לי שהגיע לכאן ברגל, ואני משחרר את האוויר מהריאות שלי. לא שמתי לב בכלל שעצרתי את הנשימה. זה לא הוא. להמשיך לקרוא
אבא שלה ושלו 