יש קולות שכשאתה שומע הם ישר מפעילים אצלך טריגר. למשל, מוזיקה של אוטו גלידה תעשה לרובנו חשק לרוץ ולדחוף את כל הילדים כדי שנוכל כבר לקנות שוקובו, צליל של אופנוע מרוחק יגרום לנו לקפוא רגע במקום עד שנבין שזו לא אזעקה, וכשנשמע את מנגינת הפתיחה של בינבה זה תמיד יעורר דיון האם קוראים לה בימבה או בינבה (זה בינבה!).
בכל מארג הצלילים הקיימים, יש צליל מסויים. אני אשמע אותו תמיד, אפילו מעל רעש המראה של מטוס. והוא תמיד יקפיץ אותי לראות אם הכל בסדר עם אורי.
צליל של ילד משתנק.
אני לא יודע כמה מכם שמעו אותו. אם אתם ברי מזל מספיק כדי לא לדעת איך הוא נשמע, אני אנסה לתאר אותו- דמיינו שהילד שלכם מתחיל לנשום ומפסיק. משתעל, מוציא את כל האוויר מהריאות שלו וכשהוא מנסה לשאוף אותו בחזרה הוא פשוט לא מצליח.
כשאורי היה קצת יותר קטן (לא שעכשיו הוא כזה גדול) הייתה תקופה שהוא היה מצונן ובשילוב עם זיהום האוויר שהיה באותה תקופה זה היה ממש מתסכל . במשך היום זה לא היה כל כך נורא, חוץ מכמויות הנזלת שהוא היה מפיק מהאף ושרק במזל לא גרמו להצפה בבית, אבל בלילה זה סיפור אחר. היינו הולכים לישון בכוננות אורי. הוא היה מצליח לישון בערך חצי שעה עד שהיה עובר התקף שיעול שהיה מותיר אותו בלי נשימה.
אחד הדברים הכי משתקים כהורה הוא כשאין לך יכולת לעזור לילד שלך. הילד נפל? בדרך כלל חיבוק ונשיקה יעזרו. נגע במשהו חם? משחה נגד כוויות ופלסטר של ספיידרמן. אבל איך אפשר לעזור לילד כשהוא לא נושם? אתה פשוט עומד שם ומחכה לשמוע את הנשימה הבאה.
ככל שמזג האוויר השתפר והצינון של אורי עבר התחלנו להירגע יותר. הוא כבר לא נשנק מתוך שינה, כבר אין לנו כוננות אורי. אבל עדיין מדי פעם, כמו כל אחד, אורי משתעל מתוך שינה. ורק כשאני כבר עומד ליד המיטה שלו ומחכה לנשימה הבאה אני מבין כמה שהצליל הזה עדיין משפיע עלי כל פעם מחדש.
אבא שלה ושלו 