חוזרים לבית הספר ולגנים. איזה כיף. והכי כיף לקום בחמש בבוקר ולהכין סנדוויץ' מושקע בטירוף כי הילדה חזרה אתמול ואמרה שחברה שלה קיבלה לארוחת עשר לחמניה מאודה עם ממרח אגוזים ביתי. אז מה, אני לא אשקיע בשביל שילדים אחרים יקנאו בבת שלי?
אבל עד אז, צריך לעבור את ימי ההסתגלות בגן.
לא שאי פעם תתפסו אותי מתלונן על להיות עם הילדים במשך כמעט חודש שלם כשזה החודש הכי חם בשנה ואין אפשרות לצאת מהבית רוב היום כי חם בחוץ והילדים מטפסים על הקירות והעצבים שלי. אני? להתלונן?
גם לא על זה שמשום מה במשך כל השנה צריך לנער אותם מהמיטות בבוקר כדי להוציא אותם מהבית כשאתה לחוץ כבר להגיע לעבודה, אבל משהו באוויר של אוגוסט כנראה גורם להם ללכת לישון בשעות בהן אפילו הינשופים שולחים אלי מבטים מודאגים ולהתעורר עם אנרגיות מחודשות כאילו הם לקחו את הכדורים של הנבחרת האולימפית של רוסיה כעבור ארבע שעות. להתלונן? זה לחלשים.
אני לא מתלונן אפילו על זה שבשלב מסוים אף אחד כבר לא עונה לך לטלפונים כי יודעים שאתה מתקשר רק כדי למצוא סידור לילדים. ואם כבר עונים אתה מקבל תירוצים כל כך שקופים:
– אוי, אני ממש מצטערת.. בדיוק… אמממ.. נתקע לבעלי עיפרון איפור בכתף (צרחות עמומות ברקע).. אנחנו יוצאים לבית חולים
*שיחה קצרה עם השכנה
– לא, אני לא יכולה לעשות ביביסיטר למפלצות שלך עוד פעם. בפעם האחרונה הם קשרו אותי ביחד עם הכלב
*שיחה עם הבת של השכנה שבאמת לא הבנתי למה היא ברחה מהדירה בשנייה שחזרנו
– הייתי שמחה לשמור על המתוקים, אבל אני עולה על מטוס. מתי? עוד שעה, אנחנו בדרך לשדה תעופה
– אמא, אני מחוץ לבית. אני רואה אותך דרך החלון
(אמא, אם את קוראת את זה- זה בצחוק. אני מאוד מעריך את העזרה שלך הקיץ ובונה עליך לשנה הבאה. תשרייני בבקשה את אוגוסט הבא. כן, את כולו)
אבל ימי הסתגלות? זה כבר משהו אחר.
אז אחרי שנהניתי כל כך מכל יום, שעה, דקה ושנייה בהם הייתי עם הילדים רצוף, סוף סוף נגמר אוגוסט ומתחילה שנת הלימודים. אתה מסתכל על התאריך הנכסף ומחשב כמה זמן עוד נשאר, וכשהוא מגיע אחרי שבע שנים (ככה לפחות זה מרגיש) אתה מרגיש את כל העומס נושר מהכתפיים, עד שהוא קופץ עליך בחזרה כשמודיעים לך שביום הראשון של הגן אתה צריך להישאר עם הילד שעתיים ואז לחזור איתו הביתה, ביום השני להישאר שלוש שעות ואז לעשות כאילו אתה הולך ואז לקחת אותו הביתה, ביום השלישי להיות איתו שעה, ללכת לשעה, לחזור לחצי שעה ואז לקחת אותו הביתה, ביום הרביעי להיפרד ממנו יפה וללכת, אבל זה רק לחצי יום, וביום חמישי אם ירצה השם להשאיר כבר את הילד לבד וללכת אבל רק אם הוא כבר הסתגל. אם הוא לא הסתגל אז צריך אולי עוד יומיים או שמונה.
הסתגלות זה דבר נורא. עד שאני חושב על זה לרגע מהצד של הילד. אחרי שהיית עם אמא ואבא חודש רצוף, ושכחת כבר מה זה גן, פתאום לוקחים אותך למקום אחר, עם ילדים שאולי אתה לא מכיר, אומרים לך שלום והולכים בתרועות שמחה? זה קצת מבאס.
כן, אולי הגזמתי קצת עם התיאורים של ההסתגלות, ולרוב אחרי יום יומיים הילד כבר מרגיש שם יותר טוב, אבל עדיין אפשר לנסות ולתת לו הרגשה שאנחנו דואגים לו ואכפת לנו ממנו. והדרך הכי טובה לעשות את זה היא כמובן עם אוכל. סנדוויץ' מושקע, פרי שחתוך בצורה שהוא אוהב או אם אתם ממש מגניבים אפשר להכין לו טוסט וופל גבנ"צ
מצרכים-
- 150 גר' קמח תופח
- 130 גר' חלב
- 1 ביצה בינונית
- 10 גר' סוכר
- 5 גר' מלח
- 50 גר' חמאה ממוסת
- 100 גר' גבינה צהובה (אצבעות של עמק הכי מתאים, תראו למה בהמשך)
הכנה-
- מערבבים את כל המוצרים חוץ מהגבנ"צ עד לבלילה אחידה
- קוצצים את הגבינה לקוביות ומכניסים חצי לבלילה, את החצי השני שומרים בצד
- מכניסים לתבנית וופל בלגי חמה ומשומנת (אני השתמשתי במולטיקייק)
- אחרי שתי דקות פותחים ומניחים את הגבינה בדיוק בחורים שהמכשיר יוצר
- סוגרים למשך 4 דקות נוספות
- מוציאים ומקררים על רשת לקירור אחיד
*חשוב- הוופל חייב להיות זהוב עד שחום, יותר ממה שמכינים בדרך כלל, אחרת בתור סנדוויץ' הוא לא יחזיק מעמד
אפשר לשים בסנדוויץ' וופל עוד גבנ"צ, או ירקות, או גבינה לבנה, או הכל ביחד.
בונוס- תפוצ'יפס תפוחים ואפרסקים
- לוקחים 2 תפוחים ואפרסק אחד
- פורסים לפרוסות דקות מאוד ומניחים על נייר אפייה
- מכניסים למשך לילה לתנור על חום של 50 מעלות ומכניסים כף עץ לדלת התנור כדי שהחות לא תשאר בפנים
- מקררים על רשת
- שומרים בכלי אטום למשך שבוע
בהצלחה לכולם בחזרה לשיגרה
אבא שלה ושלו 