כשהאדם הקדמון היה חוזר הביתה מעוד יום מפרך של ציד ממותות, רעיית עדרי מסטודונים, ליקוט ירקות או סתם בהייה באבנים, הוא היה נעצר לפני הכניסה למערה שלו. משעין את הנבוט על הקיר, מוריד מכתפו את שק המציאות שליקט, עוצם את העיניים ולוקח נשימה עמוקה. הוא היה סופר עד שתיים (כי אז עדיין לא המציאו את שאר המספרים, וגם זה היה לוקח לו הרבה זמן), מוציא את האוויר ונכנס בדלת (וילון שעשוי מעור של עצלן ענק, שאשתו הביאה בירושה מאמא שלה. כמה שהוא שנא את הוילון הזה, אבל היא התעקשה ויש נושאים שהוא יודע שלא כדאי להיכנס איתה לויכוחים) ומכריז- אבא הגיע!
כמו תמיד, היחיד שמתייחס אליו זה הזאב הענק שהילד הקטן התעקש להביא ולגדל והבטיח שהוא יטפל בו אבל בסוף היחיד שמוציא אותו לטיולים זה אבא כי לאף אחד לא אכפת מהזאב הענק שמסתובב במערה. הוא קופץ עליו ונאבק איתו. אף פעם אי אפשר לדעת אם הוא קופץ ומלקק כי הוא אוהב אותך, או שהוא מנסה להחליט אם אתה טעים מספיק בשביל לאכול. לא משנה עכשיו, הוא מגרש אותו, יש דברים יותר חשובים לעשות.
הילדים. איפה הם?
הוא מביט בחשש מסביבו. הבית שקט, שקט מדי. הוא מתקדם, גבו צמוד לקיר לאורך המערה. החשכה לאט לאט מתגברת. משהו נוגע ברגל שלו- הוא קופץ ומבין שזה הזאב. הוא מקלל ובועט לכיוון ובדיוק בשנייה הזו צונחים עליו שני יצורים קטנים, מושכים לו בשיער, צובטים, נושכים וצועקים- אבאבאבאבאבאבאבאבאבא!
הוא תופס אותם אחד מתחת לכל יד ורואה את אשתו יושבת על הרצפה, מחזיקה את הברכיים בידיים ומנדנדת את עצמה קדימה ואחורה. הוא מבין. כשהילדים עדיין בידיים שלו הוא מסתובב ופונה למטבח. בסתר ליבו הוא תמיד רצה מטבח גדול, עם מדפים, מקומות אחסון ואי מרכזי, אבל עד שהוא יחסוך מספיק כדי לקנות מערה עם יותר חדרים הוא יאלץ להסתפק במדורה.
מי רוצה לאכול? הוא שואל. הםהםהםהםהםהםהםהםהםהםהם היא התשובה.
הוא ניגש לשק שהשאיר בכניסה לבית ומוציא את מה שאסף- חיטה יבשה, ביצה של אממ… משהו, הוא לא התעכב בקן יותר מדי זמן בשביל לבדוק, גביש מלח וסוג של ירק שהוא לא ראה קודם- גבעול ארוך עם שורות שורות של גרעינים צהובים. צריך למצוא לזה שם בהזדמנות.
הוא גורס את החיטה בין שתי אבנים עד שהיא הופכת לאבקה, מוסיף קצת מהמלח, שובר את הביצה ובהחלטה של רגע מוסיף את הירק הזה. הוא מנסה להוריד את הגרעינים וחלק באמת יורדים כמו שצריך, אבל חלק אחר נמעך. הוא מערבב הכל ביחד ועושה כדורים ואז משטח אותם. הילדים מסתכלים עליו בהשתאות.
הוא מכניס את הכדורים השטוחים בזהירות לאש. כשהם משחימים הוא מוציא אותם וטועם. כמובן שהם עדיין לוהטים והדבר היחיד שהוא מצליח לטעום זה את הלשון שלו נשרפת אבל הוא חייב לשמור על פאסון מול הילדים ולכן הוא בוכה רק מבפנים. הוא מחייך אליהם עם דמעות אושר (וכאב. הרבה כאב. אין בכלל אושר בדמעות האלה) ואומר- מממממ! טעים!
הילדים טועמים בחשדנות. הם כבר מכירים את השילובים המוזרים של אבא- ספגטי נחשים, נקניק דוב…. כולם נטעמו ונזרקו. אבל הפעם, הם לוקחים עוד ביס. ועוד אחד. הצלחה!
עכשיו רק נשאר לחשוב על שם לירק הזה.
מתכון לשניצל תירס (באמת? זה השם שבחרו בסוף?) –
- 100 גר' גרגירי תירס
- 100 גר' גרגירי תירס טחונים
- 50 גר' קמח
- 8 גר' מלח
- 2 חלבונים
- קמח ומים (לבלילה)
- פירורי לחם (לציפוי)
- שמן (לטיגון)
- בירה (למצב רוח)
מערבבים את הכל יחד עד לתערובת אחידה. עושים צורות (מה שבא לכם, באמת. אני לא אשפוט) על נייר אפייה משומן ומקפיאים לפחות שעה.
מכינים תערובת דלילה של קמח ומים (בערך כף קמח על חצי כוס מים) וטובלים את השניצל הקפוא. מעבירים לכלי עם פירורי לחם ומצפים. עכשיו אפשר או לטגן או לאפות. באמת שזה תלוי בכם.
למי שזה נראה הרבה עבודה, גם יש פתרון. טבעול יצאו עכשיו עם מוצרים שאת כל המרכיבים שלהם אפשר למצוא בכל בית. טוב, כנראה שבמערה של האדם הקדמון לא, אבל ברוב הבתים כן. אז אין צורך לפחד מההכנה או מהזמן שזה לוקח, כי בסופו של דבר יש שם רק רכיבים טבעיים. ולמי שרוצה לדעת מה נסגר עם הזאב, אז הנה-
אבא שלה ושלו 