צללים וערפל

רשומה רגילה

צללים

"הממממ" חשבתי לעצמי "הוא מאחר". רוקנתי את הכוס, מעווה את פני תוך כדי בליעה. כנראה שהרופא צדק כשאמר שלא כדאי לשתות עד שהחתכים יחלימו. מצד שני, מה הוא מבין? בהיתי בתחתית הכוס, תוהה אם הלכלוך נמצא בתוכה או מתחתיה ומבין שאני לא באמת רוצה לדעת את התשובה כששמעתי את הכסא משמאלי נמשך לאחור וגוף כבד מתיישב עליו. לפי החריקות של המסמרים אני מעריך שהוא שוקל בסביבות ה140 ק"ג. הוא מתנשף, ואני שומע טיפות כבדות זולגות משולי המעיל שלו. שני הסימנים האלו מראים לי שהגיע לכאן ברגל, ואני משחרר את האוויר מהריאות שלי. לא שמתי לב בכלל שעצרתי את הנשימה. זה לא הוא.

אני מרים את הראש ומסמן לברמן תנועה מעורפלת עם היד. שיחליט בעצמו אם אני מתכוון לעוד סיבוב או לחשבון, בכל מקרה זה לא משנה לי. אני מקמט את המצח כשהוא מניח מולי כוס רחבה עם משקה שבתאורה אחרת יכול היה להיראות זהוב. בתאורה הנוכחית הוא פשוט נראה רע. לפני שאני מספיק להרים אליו מבט שואל נשלחת יד מימיני ולוקחת את הכוס.

אני מרים את המבט ותוך כדי כך שולח את יד ימין למגף, מסווה את התנועה בשיעול רטוב. אני מבין שהסכין שלי לא שם בדיוק כשמשהו הולם לי ברקה בעצמה כזו שהראש שלי מסתובב והדבר האחרון שאני רואה לפני שהחשיכה עוטפת אותי הוא הסכין שלי, מסתחררת ובוהקת באור המעושן…

חשיכה.

אני מתעורר בבת אחת. לא מצליח לנשום. אוויר! אני מנסה לזוז ולא מצליח. תירגע. תנסה להבין מה קורה. אני מרפה את הגוף, שם לב שהפה והאף שלי חסומים, אבל אם אני מנסה לנשום לאט יש חרך קטן שמאפשר מעבר אוויר דרך האף. אני נושם לאט לאט ומנסה לחשוב מהר. אם היו רוצים אותי מת כנראה שלא הייתי מתעורר. אז מה לעזאזל רוצים ממני?

אני שם לב שאני בתוך רכב נוסע. המהום המנוע, הנסיעה החלקה, אפילו הריח משדר יוקרה. אני מנסה את הקטע הזה של להירגע כדי לחשוב צלול, כמו שגברת צ'יינרק לימדה אותי כשהייתי בן חמש או שש, אבל לא מצליח. איך הבן זונה הזה הצליח להתקרב אלי בלי ששמתי לב בכלל? ויותר חשוב, מה הוא רוצה ממני?? אני בודק את החבלים שקושרים לי את הידיים. הדוקים מאוד, מי שקשר אותי עשה עבודה יסודית.

המכונית מאטה. עוצרת לרגע ואז ממשיכה בנסיעה. כנראה שעברנו שער ונכנסנו לחנייה פרטית. לפי הזמן שעובר מהרגע שעברנו את השער ועד שהמכונית עוצרת לגמרי אני מבין שזה כנראה חתיכת בית. אני עוצם עיניים ומעמיד פנים שאני עדיין חסר הכרה. תא המטען נפתח ושתי ידיים אוחזות בי ומרימות אותי בקלות מפתיעה. דלת נפתחת, חדר חמים יחסית לקור שבחוץ ואני מוטל אל הרצפה. דלת נסגרת. אני לא זז במשך עשר דקות בערך, עד שאני בטוח שאני נמצא לבד. אני פותח את העיניים, אבל באותה מידה יכולתי להשאיר אותן עצומות. החדר חשוך כמו הבטן של השטן. אני משפשף את החבלים כדי להעביר את הזמן. הם מתחילים להשתחרר אחרי כמה זמן. כנראה שאני עדיין מטושטש מהמכה, כי אני לא מצליח להחליט אם זה לקח כמה דקות או שעה וחצי. כשהידיים שלי משתחררות אני מוריד קודם כל את הכיסוי שסתם לי את הפה ונושם כמו שצריך. משפשף את צד הראש, איפה שקיבלתי את המכה. כואב. אני עובר לחבל שקושר לי את הרגליים, משחרר אותו ומעסה אותן, מחדש את זרימת הדם לכפות הרגליים. המנוולים לקחו לי את הנעליים.

עכשיו כשהתרגלתי לחושך אני מצליח לזהות את קווי המתאר של דלת שנמצאת בקצה השני של החדר. אני מתקרב אליה, שקט כמו צל. ודורך על עצם חד ומכאיב כל כך שאני שובר שן במאמץ לא לצעוק. אני מתכופף ומרים את זה. כמו שחשבתי- לגו.

"תום! תפסיקי להשאיר את הצעצועים שלך מפוזרים בבית!!!" אני צועק בלחישה. אני שומע צחקוק מעבר לדלת. מנוולת.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “צללים וערפל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s