ד"ר תום, רופאת ילדים

רשומה רגילה

יום ג', הקליניקה של ד"ר תום. ילדים בוכים ברקע, אמהות צורחות, כלבים מייללים. ניחשתם נכון, הקליניקה נמצאת בבית שלי.

 

"יבוא!"

אנחנו נכנסים לחדר. ד"ר תום מקבלת אותנו במבט קריר, מציצה מעל למשקפיים שלה.

"נו תיכנסו! אין לי זמן! אני מאוד מאוד עסוקה!"

אנחנו נכנסים ומתיישבים

"לקום! לקום! לא אמרתי לך לשבת!"

אני קם

"תשב בבקשה"

אני מתיישב

"כן בבקשה. מה יש לכם?"

"אוריקי לא מרגיש טוב. הוא משתעל, וכואבת לו הבטן, ויש לו חום, והוא קיבל מכה"

"נו אבא! זה יותר מדי. תבחר דבר אחד"

"טוב, אז כואבת לו הבטן"

"אז בסדר. תוריד לו את הבגדים"

אני עושה כאילו אני מוריד לו את הבגדים

"נו!"

אני מוריד לו את הבגדים והחיתול. אוריקי די מבסוט מהעניין. אני יכול רק לקוות שהוא לא שתה הרבה

"אוריקי, אני עכשיו אבדוק לך את הבטן"

היא מתקרבת אליו ומניחה את הסטאטוסקופ על הבטן שלו. אני מתחיל להעיר לה שהסטאטוסקופ בכלל לא נמצא בתוך האוזניים שלה, אבל המבט שאני מקבל משתיק אותי

"הוא בסדר. המטופל הבא בבקשה!"

אמא נכנסת לחדר עם מבט של יאוש בעיניים. אני עוצר אותה

"אבל ד"ר תום! בכלל לא בדקת אותו! הוא בוכה וכואב לו. אוריקי, תפסיק לצחוק! תיכנס לדמות!"

"טוב, אז אני אתן לו תרופה"

היא לוקחת מזרק ומצמידה אותו אליו

"זהו. הוא הבריא. תבואו שוב לבדיקה, אבל לא כשיש לי כל כך הרבה מטופלים! אמא, שבי. בואי תגידי לי איפה כואב לך ותקבלי זריקה ונשיקה"

אני יוצא

"נו טוב אוריקי, מסתבר שאתה הבראת"

הוא משתין על הרצפה. סעעעעמק

  • יום ה'. הקליניקה של ד"ר תום. היום עשינו ביקור בריא, ככה שיש שקט בקליניקה כמו במאוחדת. אין צעקות, אין בכי, אין עצבים ( ניחשתם שוב, אשתי לא בבית)

אנחנו דופקים בדלת

"כן בבקשה, אתם יכולים להיכנס"

אנחנו נכנסים. אני מפחד להתיישב

"שבו בבקשה מתוקים שלי. מה אפשר לעזור?"

אני חושד קצת. מבט חטוף אל מאחורי השולחן של ד"ר תום (איך לעזאזל היא הצליחה להשיג תמונה ממוסגרת של השכנים שכתוב עליה "לד"ר תום, תודה על הטיפול המסור"?!), אני מבחין בחפיסת שוקולד חצי אכולה. הבנתי

"באנו לבדוק את אוריקי"

"הוא לא מרגיש טוב?"

"הוא מרגיש מצויין, אבל בפעם הקודמת לא היה לך זמן לבדוק אותו כמו שצריך"

"אה. אז עכשיו יש לי. תוריד לו בגדים בבקשה"

שיט. שכחתי מזה. אני מוריד לו את הבגדים, ומחזיק אותו ככה שהיא לא תראה שהשארתי את החיתול.

"גם את החיתול!"

שיט. המשקפיים האלה ממש עוזרים לה לראות. אני מוריד לו גם את החיתול. אוריקי מסתכל עלי במבט שובב. אני מחזיר לו מבט מאיים

"טוב, אז עכשיו אני אבדוק אותו"

היא מתחילה בבדיקה. גובה (עומדת מולו), משקל (מרימה אותו), בדיקת רפלקסים (דוחפת אותו), בדיקת התפתחות (תגיד תוםתום הכי יפה!) ושואלת אותו שאלות (אוריקי, נכון תוםתום הכי יפה?) אחרי כל הבדיקות, היא מאשרת לי שאכן, הילד מתפתח טוב, הוא בריא ושהוא חמוד כמעט כמו אחותו הגדולה.

"תודה רבה תום!"

"אוף אבא! אני ד"ר! לא סתם למדתי רפואה שבע שנים!"

(הילדה עוד לא בת ארבע!)

"סליחה. תודה רבה ד"ר תום!"

"תהיו בריאים. יבוא!"

 

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s