"לפני בערך שלוש שנים ראיתי את נטע מתמוטטת באמצע מסיבת יום הולדת של ילדה מהגן שלה. בעצם, לא בערך. בדיוק לפני שנתיים ושמונה חודשים. אי אפשר לשכוח תאריכים של דברים כאלה, זה נצרב לך בזיכרון. כל היום הזה צרוב לי בזיכרון. מה היא לבשה בבוקר, איך היא התווכחה איתי שהיא רוצה ללכת עם שיער פזור, אפילו השריטה הקטנה שהייתה לה ליד המרפק."
היא מדברת בקול מונוטוני, בעיניים כבויות. אני מציע לה לשתות משהו, היא לא עונה. רק מציתה סיגריה נוספת. המאפרה מלאה.
"זה לא שלא ידענו שיש לה אלרגיה לשומשום. עשינו לה טעימות, כמו לכל ילד בערך כשהיא הייתה בת חצי שנה. חלק מהדברים היא אהבה, חלק פחות. מתישהו עלינו על זה שהיא משתעלת אחרי שהיא אוכלת דברים עם שומשום. אז הפסקנו לתת לה. זה לא שהיא התנפחה או משהו, פשוט הייתה משתעלת".
היא משתתקת. אני נותן לה זמן למצוא את עצמה מחדש. כשזה לא קורה והסיגריה שהיא מעשנת כבר כמעט חורכת לה את האצבעות אני שואל מה קרה כשהכניסו אותה למסגרת.
"כשהכנסנו אותה לגן ביקשנו במפורש מהגננת והסייעות לא לתת לה שומשום. לא היו עם זה בעיות. פשוט נמנענו מזה לחלוטין. זה היה כל כך ברור, כל כך חלק מהחיים שלנו. היה לנו חשוב שהיא לא תראה בזה מגבלה ותחיה חיים רגילים לגמרי."
הטלפון שלה מצלצל ומקפיץ את שנינו. היא עונה. שיחה קצרה, אני משתדל שלא להקשיב. מסתכל על התמונות בסלון- שלושה ילדים ברוב התמונות.
"ביום הולדת של יעל היא כל כך שמחה. שיחקה עם הילדים, השתתפה בהפעלות, אפילו ליטפה את החיות שהביאו. בשלב של האוכל וידאתי כמובן שאין שומשום במה שהיא אוכלת. היא ישבה לאכול ואני הלכתי לצד, לעשן. באמצע הסיגריה שמעתי צעקה. לא של ילד. של אמא של יעל. לקחתי עוד שאיפה. כיביתי את הסיגריה. אני זוכרת שהבחנתי בכתמי האודם על הקצה שלה כשדחפתי אותה לתוך עציץ. עד כמה שאני יודעת היא עדיין שם. התקרבתי לשולחן אוכל. נטע הייתה בידיים של אמא של יעל, הידיים שלה שורטות את הגרון. לידה הייתה מונחת חתיכת חטיף שומשום כזה של מבוגרים, שיעל מצאה בתיק של סבתא שלה."
היא משתתקת. בוהה במרכז החדר. אני לא מוצא מילים.
מבוסס על סיפור אמיתי. מקרים כאלה ודומים קורים בארץ בכל שנה. אם יש לכם חשש שלידכם יש אלרגיה למזון- קחו אותו להיבדק. בגיל צעיר עוד יש סיכוי להתגבר על האלרגיה. אל תשחקו ברולטה רוסית בכל פעם שהילד שלכם מכניס משהו לפה.
http://alergy-hadasa.pagedemo.co/
אבא שלה ושלו 